הגדרה של אדם דקדוקי
ניתן להשתמש בפעלים בהם אנו משתמשים בתקשורת בכתב או בעל פה בלשון יחיד או ברבים. בספרדית ישנם שלושה אנשים ליחיד ושלושה לרבים. באופן הזה האנשים הדקדוקיים ביחיד הם אני, אתה, הוא או היא ואנחנו, אתה, הם או הם ברבים. לכן, אנשים דקדוקיים מוכרים באמצעות כינויים אישיים.
האדם הראשון הוא זה שמדבר או פועל. לפיכך, אם אני אומר "אני מדבר", "אנו שרים" אני מתייחס לגוף ראשון יחיד ולגוף ראשון ברבים. בגוף השני נוצרת רמז לאדם פרט לעצמו שיכול להיות אדם אחד או כמה, למשל "אתה רוקד" או "אתה עובד". בגוף שלישי, הכינוי שהוא או היא משמשים בלשון יחיד והם או הם נמצאים ברבים, למשל "הם מציירים" או "יש לו כיף".
צורות פעלים לא אישיות
ישנם פעלים שאינם קשורים לאדם דקדוקי והם הצורות הלא אישיות של הפועל, שהם האינפיניטיב, הגרונד והמשתתף. לאינפיניטיב בספרדית שלוש סיומות אפשריות, ב- ar, ב er או ב ir, כמו הפועל לאהוב, הפועל להביא או הפועל לעזוב. הגרונד משלב את הסוף הולך או הולך, כמו לאהוב, לצאת או להיפרד.
המשתתף מסתיים במעריצים או נעלמים, כמו אהוב או נעלם, אך יש לקחת בחשבון שחלק מהמשתתפים אינם סדירים, כמו לשים או לראות. שלוש הצורות הללו נקראות לא אישיות מכיוון שאין לפניהם כינויים אישיים.
השימוש בגוף ראשון ושלישי בטקסטים ספרותיים
כאשר זה כתוב בגוף ראשון, המספר מספר משהו מנקודת מבטו האישית. לפיכך, אם אני אומר "ראיתי את הגנב עוזב את הממסד ולא יכולתי להימנע מלבהות בפניו" אני מספר על אירוע שקרה לי ואני כותב אותו בגוף ראשון, כי אני העד למשהו ש קרה. המספר מגוף ראשון מתאר את המציאות מגוף ראשון יחיד או אני או מהגוף הראשון ברבים או אנחנו-כ.
כאשר כותב בגוף שלישי, המספר הופך להיות יודע-כל, כלומר הוא מכיר את כל המציאות של העניין
מספר כל יודע היה אומר "צעיר ירד בסולם ופתאום הוא החליק ונפל". המספר בגוף שלישי מתאר משהו ממנו או ממנה בלשון יחיד או שהם או הם ברבים.
יש לציין שדמות המספר הכל יודע אפילו את תחושות הדמויות שהוא מתאר. הקריינות בגוף שלישי יכולה להיחשב גם מנקודת מבטו של מספר אובייקטיבי, כלומר מי שמתבונן במה שהוא רואה מחוץ לסיפור בצורה אובייקטיבית, אך אינו יודע מה חושבות או מרגישות הדמויות שהוא מתאר.
צילומים: Fotolia - aletia2011 / kurapatka
