הגדרה של פילוסופיית הרנסנס
פילוסופיית הרנסאנס חייבת להיות ממוסגרת בקואורדינטות ההיסטוריות של המאות החמש עשרה ושבע עשרה באירופה. יש להבין את פילוסופיית הרנסנס כתקופת מעבר בין ימי הביניים לעידן המודרני.
ההקשר האינטלקטואלי של הרנסנס
ישנם מספר אירועים המאפשרים הקשר בין פילוסופיית הרנסנס. מלכתחילה, הזרם ההומניסטי מעודד את התאוששות התרבות היוונית הקלאסית (המושג רנסנס מתייחס בדיוק לפאר האינטלקטואלי החדש בהשראת יצירות התרבות והמדע הקלאסיות של התקופה הקלאסית היוונית).
מצד שני, הרפורמציה הפרוטסטנטית מניחה פיצול של כוח דתי. יחד עם זאת, אין לשכוח שגילוי העולם החדש סיפק דימוי נוסף של המציאות והצורך להתמודד עם אתגרים חדשים (למשל, בתחום הניווט). הופעתה של הבורגנות כמעמד חברתי חדש פירושה גם חידוש הגישות התרבותיות. וכל זה מלווה בכלי טכנולוגי חדש, בית הדפוס.
המאפיינים העיקריים של פילוסופיית הרנסנס
לחזרה לקלאסיקות בתקופת הרנסאנס יש שני היבטים: תרגום טקסטים שנשכחו מאות שנים והתאוששות המדע היווני (במיוחד תרומותיהם של ארכימדס, פיתגורס ואוקלידס). לידה מחדש זו של העולם הקלאסי חרגה מהעניין בתרבות ובמדע, שכן הפילוסופים של הרנסנס ניסו ליצור סדר המבוסס על האדם כציר המרכזי (אנתרופוצנטריזם) בניגוד לתיאוצנטריות של ימי הביניים.
הפילוסופים וההומניסטים של הרנסנס מבינים שהאדם טוב מטבעו, תפיסה הנוגדת את רעיון החטא הקדמון של הנצרות.
דמות האל כבר אינה נתפסת כציר המציאות כולה, אך מתעוררות גישות חדשות. במובן זה, ג'ורדנו ברונו הגן על פנתאיזם המבוסס על אינסוף היקום וניקולאס דה קוסה העז להטיל ספק באפשרות לדעת את טבע האל.
פילוסופים מתקופת הרנסנס הם ביקורתיים כלפי דוגמות אינטלקטואליות מימי הביניים, במיוחד האריסטוטליזם שחלחל לכל הידע המדעי.
ההשקפה ההליוצנטרית של היקום בה דוגל קופרניקוס והשיטה המדעית החדשה בה תומך פרנסיס בייקון הם שני נושאים מהותיים בפרדיגמת הרנסנס.
אידיאלים מתקופת הרנסנס סללו את הדרך לפילוסופיה של העת המודרנית, בה התבונה האנושית הופכת להיות בלתי תלויה באמונה והמדע מנוסח כפי שאנו מבינים זאת כיום.
צילומים: iStock - קרייג מקאוסלנד / lcodacci
