הגדרת רצף נרטיבי
אנו מספרים סיפורים בז'אנרים שונים: הרומן, הסיפור הקצר, תסריט הקולנוע או התיאטרון. האירועים והדמויות המתוארים מוצגים באמצעות רצף נרטיבי ספציפי.
לייצר חיים וצורה למילים ולרעיונות
ניתן להגדיר רצף נרטיבי כדרך לשרשר עובדות מסוימות כאשר מספרים אותן. במובן הכללי, כל רצף נרטיבי צריך לשמור על מבנה, והמסורתי ביותר הוא כזה שמבוסס על שלושה היבטים: הגדרת הסיפור, האמצע והסוף. שלושת האלמנטים הללו קיימים תמיד, אם כי ניתן לשנות את הסדר שלהם והמספר יכול גם להשתמש בטכניקות שונות כדי להתייחס לרצפים השונים (ה- racconto, ה- flashback או ה- flashforward הם חלק מהשיטות המשמשות להסברת אירועים מסוימים).
בכל מקרה, בכל רצף נרטיבי יש שילוב של זמניות (למשל ברקונטו משהו מסופר מהעבר להווה). לפיכך, ניתן להבחין בין שלושה ממדים בזמן כדי להתייחס לפעולה אחת לאחרת: קדמיות (משהו קרה לפני משהו אחר), סימולטניות (משהו קורה בזמן שקורה אירוע אחר) או אחוריות (למשל, "אחרי החגים, הימים שלי הגיע לדאגה רבה ").
רעיון הרצף הסיפורי מבטא את הסדר שנקבע לספר, לספר סיפור. יש לזכור כי לכל סיפור יש סדרה של מבנים (הרצפים השונים) המשולבים זה בזה תוך שימוש בצורות הפועל השונות המציבות את הקורא בעבר, בהווה או בעתיד.
זמן ברצף הסיפורי
כשאנחנו מספרים למשהו יש תופעה מוזרה: משולבים זמנים שונים. אם, למשל, מישהו כותב את האוטוביוגרפיה שלו, הוא צריך להזמין את הרגעים השונים בחייו במרחב מסוים. פער זה בזמן ידוע כאנכרוניה והוא היבט מהותי בכל רצף נרטיבי.
אנכרוניה היא חוסר המקריות או המחלוקת בין שתי מציאות זמנית: סדר הסיפור והסדר או הירושה בסיפור. שני התחומים אינם בהכרח מקבילים, ולכן על מספר הרומן או הסיפור להציג חוט משותף, כלומר רצף נרטיבי המשלב בין מישורי הזמני השונים, וכל זאת, עם קצב נחוש בנרטיב.
הקושי הטכני בניהול זמן בנרטיב הוא אחד הנושאים הקשים ביותר בעסקי הכתיבה. למעשה, כאשר משהו מתקשר בצורה ספרותית, לא רק אירועים ודמויות משוחזרים, אלא יש גם שחזור של זמן ובאותו הזמן, הזמן עובר לאט פחות או יותר (נהוג לשמוע שסרט הוא איטי מאוד).
