הגדרת אודה

מושג האודה הוא חלק מהמינוח של הספרות ובאופן ספציפי מאחד הז'אנרים הפואטיים שלה, הז'אנר הלירי. אודה היא קומפוזיציה בפסוק, שהמאפיין העיקרי שלה הוא טון ההלל או הרוממות שמוקדש להלל דמות או רעיון. זהו ז'אנר בו הסובייקטיביות של המשורר מבטאת תחושת התפעלות ומסירות נפש. אפשר לומר שהאודה היא כמו מחווה בצורת פסוק.

מונע ביוון העתיקה על ידי המשורר פינדר

כמו רוב הביטויים הספרותיים, האודה הופיעה בהקשר של העולם הקלאסי, במיוחד ביוון העתיקה, כאשר המשורר פינדר היה מבשרו העיקרי. סוג שירה זה התחיל בהעלאה בליווי מוזיקלי (עם קול וכלי נגינה כמו הפזמונים או בצורת מקהלה). בעזרת המשאב המוזיקלי הושג נימה לירית יותר.

מאפייני האודס

בגרסתו הקלאסית ז'אנר זה מוצג בביתים רגילים ובחרוזים מגוונים. הנושא הנבחר קשור לאירוע היסטורי כלשהו (ניצחון של אתלט במשחקים האולימפיים או מעלליו של לוחם מפורסם), אם כי הוא יכול להתייחס גם להתרוממות האהבה, לסגולה או לתחושת הגשמה.

לאורך ההיסטוריה של הספרות, האודה שימשה את המשורר הלטיני הוראסיו, ובהמשך, על ידי סדרה שלמה של משוררים מפורסמים: גרסילאסו דה לה וגה, פטרארקה, פריי לואיס דה לאון או פדריקו גרסיה לורקה. במאה העשרים טיפח הסופר הצ'יליאני פבלו נרודה את הז'אנר הזה בממד חדש, שכן האודים מוקדשים לדברים הפשוטים והקרובים ביותר (בעבודתו "אודרים אלמנטריים" הוא העלה בצל, יין או את העיר ולפראיסו).

שיר הלל לשמחה

כבר הזכרנו שבמקור האודה לוותה במוזיקה. מיזוג זה התרחש שוב במאה ה -18 כאשר בטהובן העניק צורה מוזיקלית ל"אודה לשמחה "מאת המשורר הגרמני שילר. קטע מוסיקה זה ידוע בשם הסימפוניה התשיעית והוא ההמנון הרשמי של האיחוד האירופי.

על אף שהסימפוניה המוזיקלית היא הידועה והפופולארית ביותר, אין לשכוח שמקורה והשראתה טמונים באודה של שילר. בשיר זה החירות מרוממת כדרך המובילה לשמחה. הוא נכתב בהקשר ההיסטורי של המהפכה הצרפתית, אירוע שרמז מאוד על משורר רומנטי כמו שילר.