הגדרת התנ"ך
מערך הספרים הקנוניים או היסודיים של הדתות היהודיות והנוצריות ידוע בתור התנ"ך. עבור המאמינים המקרא הוא דבר האל. מונח זה בא מיוונית והוא ריבוי של פפירוס, מגילה או ספר, המהווה סט ספרים או כרכים.
כיום ידוע שהתנ"ך הוא הספר הנקרא (והנמכר ביותר) בכל ההיסטוריה, והוא תורגם ליותר מ -2,000 שפות. הוא ידוע בחמש יבשות ונחשב, ללא סיבה טובה, ל"ספר הספרים ".
התנ"ך מחולק לאחר מכן לספרים או לקבוצות של כתבי קודש. אם נביא דוגמה אחת, ספר התהילים, המורכב מ -150 משפטים. ישנן "גרסאות" שונות של המקרא. בעוד שהעברית או התנ"ך מחולקים לשלושה חלקים (ספרי משה, ספרי הנביאים העבריים וספרים אחרים המכונים כתבי הקודש), הנוצרי מכיר בעברית כברית הישנה ומבדיל אותה מהברית החדשה שלה, המספרת את חיי ישוע. הברית החדשה מחולקת לארבע בשורות, מעשי השליחים, מכתבים (של השליחים פטרוס, פאולוס, ג'יימס ויוחנן) והאפוקליפסה, שנכתבו גם על ידי יוחנן הקדוש.
במספרים, המקרא כולל 1,189 פרקים, מתוכם 929 שייכים לברית הישנה ו -260 לחדש.
באופן כללי, כאשר מדברים על התנ"ך, מתייחסים לתנ"ך הנוצרי, אך עבור קבוצות המאמינים השונות זה שונה, ואף ישנם הבדלים ביחס לטקסטים הנחשבים אפוקריפיים, כלומר טקסטים שקריים או לא נחשב לאותנטי על ידי הכנסייה הקתולית. הגדרת הספרים הכלולים בתנ"ך התגבשה עוד בראשית ימי הנצרות, בהשפעה חזקה של ג'רום הקדוש, שתרגם את הטקסטים של הברית העתיקה (שנכתבו בשלמותם בעברית קדומה) ואת הברית החדשה (כולם כתובים ביוונית בה. הגרסה המקורית, למעט בשורת מתיאוס הקדוש, שנכתבה בארמית) בשפה הנפוצה ביותר של אותה תקופה, כלומר לטינית. הגרסה של אותה תקופה נקראת וולגאטה וזה יסוד התרגומים לכל שפות כדור הארץ שהתרחשו במאות השנים הבאות. ישנן תרגומים ופרשנויות שונות בין האמונות הנוצריות השונות של ימינו, אם כי ההומולוגיה בין הטקסטים של הענפים השונים בדרך כלל דומים זה לזה יחסית.
מעניין לציין שהספר המכונה "התנ"ך של גוטנברג" היה אחת היצירות המפורסמות ביותר שהודפסו במערכת הסוג המטלטלת המיוחסת לממציא הגרמני יוהנס גוטנברג במאה ה -15. עבודה זו הולידה את מה שידוע בכינוי "עידן ההדפסה", שהפך כרכים מכל הסוגים לרשות ההמונים העממיים, למשל, כגון מסמך דתי זה.
ראוי לציין כי טקסטים מקראיים מהווים בנוסף יסוד אוניברסלי לחוקים רבים של המדינות הנוצריות הראשונות, במיוחד במדינות שהגיחו מהיעלמותה של המערכת הפיאודלית באירופה של ימי הביניים. מצד שני, תכני המקרא הם חלק בלתי נפרד מהליטורגיה של העברים והנוצרים, על גרסאותיו השונות. עבור המאמינים קיימת אפוריזם ישן הקובע כי "התפילה היא קול האדם לאלוהים לשמוע, ואילו הכתוב (כלומר, התנ"ך) הוא קול האלוהים שהאדם ישמע."
