הגדרת קיום
המילה קִיוּם הוא נמצא בשימוש נרחב בשפה שלנו ובדרך כלל אנו מיישמים אותו בהקשרים שונים.
מעשה הקיים
אל ה מעשה קיום נקרא קיום.
“ קיומם של עמים ילידים באותן שנים הוכח.”
כלומר, לשים את זה במילים פשוטות יותר, הקיום הוא להיות נוכח בעולם, גם את עצמנו וגם את הדברים הסובבים אותנו.
לדוגמא, קיום מתגלה כתנאי ללא שקול לאותם דברים אמיתיים, הגלויים והנגישים בעולם.
קיום תמיד מרמז על השארת מצב של שלווה ודממה על מנת לבצע פעולה כלשהי, ולקיחת תפקיד או מדינה כלשהי בעולם.
כשאנחנו אומרים שהדברים קיימים, מאפיין מובנה יהיה שאנחנו יכולים לראות, לגעת, לטעום או לשמוע אותם, דרך החושים שלנו, ובכך להיות ההבדל הברור שהם מציגים ביחס לנושאים שקיימים רק בדמיון שלנו, כלומר , שקיימים על ידי עבודתנו וחסדי מוחנו, אי היכולת לגעת בהם או לראות אותם.
את מה שקורה במוחנו ניתן להראות לאחרים רק באמצעות הביטויים שלנו.
חיי אדם מתחילים בהריון ומסתיימים במוות
כמו כן, המילה משמשת לחשבון חיי בני האדם.
אנשים קיימים מרגע שהאינדיבידואל הריון ברחם ועד המוות, כלומר עד שהאדם מת.
כמובן שזה יהיה קיומו הגלוי של האדם שמתחיל בהריון שלו ומסתיים במוות, מכיוון שיש הרבה אנשים עם אמונות דתיות שונות הרואים שהאדם ממשיך להתקיים אחרי המוות, אצל אחרים, למשל, שלהם צאצאים, בעבודתו או בזיכרונות, בעוד הנשמה עדיין חיה מסתובבת.
פילוסופיה: מציאות של ישות
מצד שני, בתחום ה פִילוֹסוֹפִיָה, קיום מרמז על מציאות של ישות מכל סוג שהוא.
למעשה, תחום זה היה אחד מאלה שהכי התקרבו למושג הקיום, מנקודות המבט המגוונות ביותר וכמו כן, כל הפילוסופים הבולטים ביותר עשו זאת.
בתוך ה יוון העתיקה, הפילוסופים הפרה-סוקרטיים, אפלטון, אריסטו, פרמנידס והרקליטוסבין היתר, הם עבדו על המושג וכל אחד מהם תרם משלו מנקודת מבט פילוסופית משלו.
למשל, במקרה של אפלטון היווני, הוא הבחין בשני עולמות חיוניים וחומריים שהתנגדו.
אריסטו מצדו היה הראשון שהזכיר את הקיום העולמי, כאשר דברים בודדים הם המציאות היחידה כשלעצמה.
עמדת האקזיסטנציאליזם
מצד שני, בהמשך, אֶקזִיסטַנצִיאַלִיזם, שהיא פילוסופיית הקיום, שפותחה בקרב המאה ה -19 וה -20, טוען שזה ה חווית קיום אישי שתקל על הכרת המציאות.
האקזיסטנציאליזם מאמין שהקיום הקונקרטי בעולם הוא הקובע את חוקת ההוויה.
בינתיים, זה יהיה עצם קיומו של כל אחד אשר יגדיר את המהות ולא יהיה שום צומת מצב אנושי.
יוצר הזרם הפילוסופי הזה, סורן קירקגורהוא האמין שכל בן אנוש בפרט צריך למצוא את משמעות קיומו ורק על ידי חייה בצורה אישית והתגברות על הקשיים המתעוררים לעיתים, הוא ישיג זאת.
עבור הפילוסופים האקזיסטנציאליסטים, בני האדם במישור האישי שלהם הם יוצרי משמעות חייהם שלהם.
הזמניות של האנשים שהזכרנו קודם, כלומר, בזמן שהם קיימים באופן קונקרטי ופיזי בעולם, מכוננת אותם בהוויה ולא במהות הבלתי נראית והמופשטת.
הם שמים דגש מיוחד על האינדיבידואליות של האדם, שזה מה שמסמן את מהותו ולא את המצב האנושי הכללי.
מיד האדם חייב להיות חופש כי בלעדיו לא יכול להיות קיום.
על חופש האדם מקבל אחריות בענייני מעשים, ולכן האתיקה היא אינדיבידואלית, האדם צריך תמיד לקחת אחריות על המעשים שהוא מבצע במסגרת מימוש החופש שלו, אף אחד אחר לא יוכל לעשות זאת
המושג שמתנגד לקיום הוא של אי קיום, שמרמז במדויק על היעדר קיום.
גם המושג של מוות הוא מנוגד למושג, ביחס למשמעות החיים.
