הגדרה של תת צלחת
תורת ההיסחפות היבשתית שהציע אלפרד ווגנר בסביבות 1910 ותורת התרחבות קרקעית האוקיאנוס שהציע הארי המונד הס בשנות השישים שימשו בסיס לתיאוריה חדשה, כללית יותר: טקטוניקת צלחות. מסגרת תיאורטית חדשה זו של גיאולוגיה מסבירה את האופן שבו בנויה הליטוספירה, השכבה החיצונית ביותר של כדור הארץ. לפיכך, קרום כדור הארץ מורכב מלוחות קשיחים שונים הנמצאים בתנועה מתמדת. בלוקים אלה נותרים על שכבת סלע חם וגמיש המכונה האסתנוספירה.
תת-צלחת היא אחת התנועות הטקטוניות
לחלק הסלעי של כדור הארץ או הגאוספירה שלושה מבנים שונים: קרום, מעטה וליבה. הראשון הוא שטחי ביותר והאחרון העמוק ביותר. מה שאנחנו צופים על פני כדור הארץ הוא התוצאה הגיאולוגית של מיליוני שנים של תהליכי טרנספורמציה.
תנועת הלוחות הטקטוניים נובעת מהטמפרטורות הגבוהות בתוך כדור הארץ. לאט ולאט כל הזמן הלוחות נעים ואחת התופעות המתרחשות היא תת תחבולה.
זה מורכב מלוח של ליתוספירה טובל מתחת לפלטה יבשתית. פירוש הדבר ששתי לוחות טקטוניות מתנגשות וכתוצאה מכך הכבדה מוצגת מתחת לקלה יותר (הלוח היורד הולך לכיוון מעטפת כדור הארץ). עם כניעה, גוררים משקעים שנוצרו במשך מיליוני שנים.
התופעה של כניעה קשורה ישירות לרעידות אדמה ולהרי געש
ישנם שש לוחות טקטוניים עיקריים: אמריקה, אפריקה, אירואסיה, הודו, אנטארקטיקה ופסיפיק. כולם צפים על מעטפת הבזלת וזה מייצר תנועה, סחף היבשת.
בתחתית האוקיאנוסים נמצאים רכסי הרים של הרי געש המכונים רכסי האוקיינוס. קרום כדור הארץ נהרס בהדרגה על ידי השפעת הכניעה. באופן זה, מופקים לחצים עזים באזורי האיחוד של הלוחות המובילים לפעילות סייסמית או וולקנית.
הרי געש מתחת למים יכולים להתעלות מעל פני האוקיאנוס ובסופו של דבר ליצור איים עם פעילות געשית רבה.
הלוחות שמתחככים לרוחב גם הם לא יציבים והנסיבות האלה הן שמפעילות את מרבית רעידות האדמה (התקלה המפורסמת של סן אנדראס בקליפורניה היא התוצאה הישירה של אזור תת-כניעה).
צילום: Fotolia - designua
