הגדרת כינוי
כינוי הוא סוג של שם תואר, באופן ספציפי הוא תואר מסביר. כמו כל תואר אחר, כינוי מסכים במין ובמספר עם שמות העצם שהם מלווים. מצד שני, תארים הסברים אלה קובעים איכות שכבר אופיינית לשם העצם, כלומר הכינוי נותן מידע על משהו שכבר טמון ברעיון שם העצם. תפקידם של הכינוי הוא להוסיף רכיב רגשי לשם העצם, באופן שהם משמשים להדגשת משמעותו. אפיתים הם בדרך כלל חלק מהשפה הפואטית. תואר ההסבר הוא מרכיב מתבקש לתקשורת, מכיוון שהוא אינו משתנה את משמעות שם העצם ופשוט משלים ומדגיש אותו.
בהקפדה על האטימולוגיה של המילה, הכינוי מגיע מיוונית, במיוחד מהמילה אפיתון, שפירושו הוספה או הוספה.
דוגמאות קונקרטיות למשפטים בעלי כינוי
במשפט "שלג החורף הקר" המילה קר היא כינוי, מכיוון שתואר זה אינו מודיע על שלג, מכיוון שהוא תמיד קר.
במשפט "אני זוכר את הדבש המתוק של ילדותי" גם התואר מתוק הוא כינוי, מכיוון שדבש הוא כבר בהכרח מתוק. מצד שני, אם הוא אמר "קיבלנו תבוסה מתוקה" מתוק לא יהיה כינוי, מכיוון שתבוסה לא חייבת להיות מתוקה (זה יכול להיות מר, עצוב, כואב וכו ').
במשפט "הכחול העז של השמים" אנו יכולים לראות שכחול הוא כינוי, אך במקרה זה התואר הכחול אכן מספק מידע על השמיים, מכיוון שלשמים לא תמיד יש אותו צבע (בדרך כלל הוא כחול אבל ישנן שינויים כרומטיים מגוונים מאוד).
השימוש באפיתות בשפה פואטית
לשירה יש שפה משלה וכדי להשיג כוח יצירתי גדול יותר משוררים נוקטים בדמויות הדיבור כביכול. אחד מהם הוא הכינוי. מנקודת מבט ספרותית, הכינוי הוא דמות צבירה, שכן מטרתו לשפר את המשמעות של המתואר.
אם בפסוק המשורר מתייחס לחבצלת הלבנה, לכרי הדשא הירוקים, לקרח הקר או לסוס הקוצני, אנו לפני דוגמאות קונקרטיות של כינוי. אפשר לומר שצורת תואר זו כמעט בלעדית לשירה, כפי שקורה אצל דמויות רטוריות אחרות. עם זאת, במקרים מסוימים אנו משתמשים באפיתות מחוץ לשירה, כמו למשל כשאנחנו אומרים "קרב נורא" או כאשר אנו מתייחסים לכמה דמויות היסטוריות בעלות מאפיין יחיד המגדיר אותן (אלחנדו מגנו, אלפונסו אקס אל סביו או פליפה היפה).
צילום: iStock - SrdjanPav
