הגדרת מודל הייצוא החקלאי
הרעיון של מודל הייצוא החקלאי הוא זה שהתגבש במחצית השנייה של המאה ה -19 בארגנטינה ובאמריקה הלטינית בכלל בשל איחוד מערכת כלכלית המבוססת הן על ייצור חומרי גלם חקלאיים והן על ייצואם למדינות. מרכזים (בעיקר אירופאים). מודל הייצוא החקלאי היה התוצאה הישירה של זרם השקעות והון כמעט בלתי מוגבל שאפשר לארגנטינה להפעיל מחדש את הכלכלה בחלק גדול משטחה. בנוסף, המודל החקלאי-ייצוא עולה בקנה אחד עם הקמת המדינה הלאומית הארגנטינאית.
התפיסה של המודל החקלאי-יצוא קשורה להתפתחות המערכת הכלכלית העולמית בסוף המאה ה -19. מערכת זו התבססה על החלוקה העולמית בין מדינות מרכז ומדינות פריפריה או מדינות מייצרות. בעוד האחרונים התמחו בייצור וייצוא של חומרי גלם ואלמנטים בסיסיים (במיוחד חקלאיים), הראשונים הקדישו עצמם לייצור מוצרים מיוצרים או מורכבים יותר שנמכרו במחיר גבוה יותר מחומרי הגלם וכי על כן הם אפשרה למעצמות אירופה ולארצות הברית לתפוס הון גדול.
הדרך המשומנת שבה התפתחה מערכת כלכלית זו אפשרה את זרימת ההון בין האזורים החזקים והפחות חזקים ביותר להמשך יותר מחמישים שנה. עם זאת, המשבר הקפיטליסטי של 1930 שגרם למדינות כמו בריטניה הגדולה, ארצות הברית וצרפת להיכנס לדיכאון כלכלי חמור, ניתק את זרם ההשקעות למדינות פריפריה. באופן זה, מדינות אמריקה הלטינית כמו ארגנטינה היו צריכות למצוא דרך להחליף מודל ייצוא אגרו זה במאכל של צריכה פנימית שתאפשר הצבת כל הייצור המקומי בשוק בכל אזור.
לאורך כל קיומו, מודל הייצוא החקלאי איפשר את הצמיחה הכלכלית (אם כי לא התפתחות) של ארגנטינה, והפך אותה לאזור ההוא שהיה בזמנו מפורסם: "בית הקיר של העולם".
