הגדרת בלשנות
המונח בלשנות מייעד את הדיסציפלינה העוסקת בחקר מדעי של מבנה השפות הטבעיות, כמו גם את הידע שיש לדוברים שלהם עליהם. לכן, הבלשנות, כמו כל מדע, מתמקדת בלימוד ובהסבר על החוקים השולטים בשפה, ומסבירה לכולנו כיצד שפות עבדו בנקודת זמן מסוימת, מה שיאפשר לנו גם להבין את התפקוד הכללי שלהן.
הבלשנות הנוכחית או המודרנית החלה להתפתח במאה ה -19, אך עם פרסום הלהקה לאחר מותו קורס בלשנות כללית, שפורסם על ידי אחד מגדולי החוקרים בנושא, פרדיננד דה סוסור, הבלשנות תהפוך למדע עצמאי אך תשתלב בסמיולוגיה, עם דגש מיוחד על ההבחנה בין שפה (מערכת) לדיבור (שימוש) ועל הגדרת הסימן הלשוני. ואז, כבר במאה ה -20, הבלשן הנודע נועם חומסקי, הוסיף היבט מהותי לעניין, ופיתח את מה שמכונה זרם הגנראטיביזם, המציע נקודת מבט חדשה על הנושא, התמקדות וחשיבה של השפה כתהליך נפשי של הדובר וביכולת המולדת שיש לנו את הפרטים המאפשרים לנו להשתמש ולרכוש את השפה הזו.
ישנם מספר רמות שבאמצעותן ניתן לבצע לימוד של השפה כמערכת מבלי להשאיר דבר בצד, אלה הם: פונטי-פונולוגי (מתמקד בחקר פונמות וצלילי דיבור), מורפוסינטקטי (חוקר את המילה, מנגנוני הבריאה וגיבוש אלה, רמה מילונית (לומדת מילים של שפה), סמנטית (לומדת את המשמעות של סימנים לשוניים).
בינתיים, מנקודת מבט הדיבור, הטקסט ייחשב ליחידת התקשורת והפרגמטיקה המעולה, האחראית על לימוד הגייה והצהרה.
