הגדרת שיטה אינדוקטיבית
שיטת ההשראה, ללא ספק, היא אחת השיטות הפופולריות ביותר בכל הקשור למחקר ומדע מדעי, בעוד שהתכונה הבולטת והבולטת ביותר שלה היא שהיא מגיעה למסקנות או תיאוריות בהיבטים שונים באמצעות ניתוח מקרים מסוימים. בגלל הדרך הזו היא מציגה כי נהוג לומר כי שיטת ההשראה מורכבת מלהעביר מהפרטי לכללי..
בשל פופולריות זו שיש לה במשך זמן רב, זו אחת המתודולוגיות הנפוצות ביותר על ידי המדע.
ההיסטוריה של שיטה זו בהחלט רחוקה בזמן, מאז הפילוסוף היווני אריסטובתקופתו הוא ידע להשתמש בה בהרחבה. אבל מי שחילץ אותו קרוב יותר בזמן היה הפילוסוף האנגלי פרנסיס בייקון שדאג למקם אותו במישור גיבורי יותר ביחס ל שיטה דדוקטיבית שהיה באותה עת התייחסות כמעט היחידה במובן זה.
בייקון טען כי יש צורך ללמוד גברים וסביבות בצורה קונקרטית ומותאמת אישית יותר והחידוש שהוא מוסיף הוא שיש להתנגד לתצפיות המתבצעות בכל אחד מהמקרים כדי לקבוע את אמיתותם או לא.
מי שלומד מדעית חייב לא להאמין לכל דבר ולא להחשיב כנכון את מה שלא סביר לאמת בצורה עקבית.
בינתיים, מי שעוקב אחר תכנית העבודה ההשראה מכבד מאוד את ביצוע סדרת השלבים או השלבים כך שהשיטה המוצעת תתממש בצורה יעילה ומשביעת רצון ...
זה מתחיל בתצפית על האירוע המדובר ובתיעוד המקביל שלו. לאחר מכן הניתוח המוגמר של מה שנצפה על מנת לקבל הגדרה קונקרטית. המידע שהתקבל מסווג והמסקנות הכלליות מנוסחות בנושא שאותו מטפלים במטרה לתת לו החלטה בדרך כלשהי. והמקרה הטרנסצנדנטי האחרון הוא הניגוד.
אם ניתן לאמת את זה אז זה יתקבל, אחרת זה יימחק.
בצד השני, אנו מוצאים שיטה אחרת הנמצאת בשימוש נרחב על ידי מדע והוגים, והיא ה- שיטה דדוקטיבית. דבר זה טוען כי המסקנה אודות נושא נמצאת בשטח ומה שמוסכם נעשה באמצעות חוק כללי. כעת, בשקיקה הכללית הזו שממנה מתחילים, אפשר ליפול לשגיאות או לטעויות ולכן מי שמגן על שיטת ההשראה מדגיש זאת מבחינת חולשתה של השיטה הדדוקטיבית.
