הגדרת חשיבה אינדוקטיבית

הנמקה כוללת ביצוע פעילות נפשית הדורשת מאמץ אינטלקטואלי כלשהו. במובן זה, חשיבה וחשיבה הם כמו מונחים אך לא בדיוק זהים. אנחנו יכולים לחשוב על משהו (למשל, אובייקט מסוים) אבל זה לא אומר שאנחנו חושבים. כל הנימוקים מניחים הצגת רעיונות שהוזמנו בהליך או בשיטה מסוימת. מסיבה זו אנו מדברים על שני סוגי הנמקות: אינדוקטיבי ודדוקטיבי.

מדע המאה השבע עשרה התבסס על חשיבה אינדוקטיבית

מנקודת מבט מדעית, חשיבה אינדוקטיבית התפתחה מהמאה השבע עשרה עם תרומתו של הפילוסוף פרנסיס בייקון. פילוסוף זה סבר כי ניתן להגיע למסקנות כלליות באמצעות טבלאות בהן הנתונים נאספים בצורה שיטתית ומסודרת על הנחקר.

שיטת ההשראה או ההיגיון

באופן כללי, נאמר כי צורת הנמקה זו עוברת מהפרטי לכללי. לפיכך, מכמה מקרים מסוימים נשמרת סדירות מסוימת ביניהם וההיגיון הוא זה שמאפשר לנו להסיק מסקנה כללית. במילים אחרות, אירועים ספציפיים נצפים בפירוט ובהמשך מוצע חוק המסביר את סדירותם של אירועים כאלה.

ביקורת על אינדוקציה

אינדוקציה יוצרת חוקים כלליים מהתבוננות באירועים אמיתיים. לכן זו הכללה שעלולה להיות שקרית. כתוצאה מכך, המסקנות או החוקים של שיטת ההשראה הם סבירים ותקפים רק כל עוד לא נראה שום מקרה הסותר את ההכללה. האינדוקטיביזם זכה לביקורת כאסטרטגיית הנמקה תקפה מכיוון שיש בה מספר פערים.

יכולנו להעלות ביקורות מסוימות החושפות את חולשת ההיגיון האינדוקטיבי

1) אם מדובר בניסויים ממקרים קונקרטיים, אנו יכולים לשאול את עצמנו כמה מקרים צריכים להיות חלק מניסוי, כמה, אלפים או מיליונים,

2) אם הניתוח ההשראי מבוסס על התבוננות בעובדות, אסור לנו לשכוח שהחושים יכולים להונות אותנו,

3) לא ניתן לראות דבר בצורה קפדנית אם מבחינה נפשית הוא אינו חלק מתורת ההסבר הקודמת המאפשרת התבוננות במציאות, כך שהתבוננות טהורה לא קיימת ומכיוון שהיא אינה קיימת, אין זה סביר שהיא חיונית אלמנט בחקירה.

צילום: פוטוליה - ניירו