הגדרת רטוריקה
המונח רטוריקה ידוע באותה תחום הלומד ומערכת שיטות נהלים וטכניקות לשימוש בשפה להשגת מטרה משכנעת או אסתטית המתווספת לתקשורתית. רטוריקה נחשבת לדיסציפלינה רוחבית מכיוון שהיא משמשת מגוון תחומים כמו עיתונות, מדע המדינה, פרסום וספרות.
מקורות הרטוריקה חוזרים ליוון הקלאסית, שם היא הפכה לטכניקה מצטיינת בכל הנוגע לצורך להתבטא בצורה הולמת ונכונה כדי להשיג שכנוע אצל המקבל..
השיח המילולי או הכתוב להשגת יעדי מטרות האסתטיקה והשכנוע שהזכרנו לעיל ידרוש התבוננות ונוכחות של חמישה אלמנטים הקשורים זה בזה. המצאה, הדיסיפיטיו והאלוקוטיו, שיהפכו את המבנה הלשוני שעליו לעקוב אחריו ואת הזיכרון והאקטיו, נחוצים בהחלט בזמן הצגתם בעל פה בפני ציבור גדול.
המצאה מניחה שהדובר ימצא במוחו ויתנסה באותם הרעיונות, הנושאים וההצעות הטובים ביותר המתאימים ביותר להצגתו ושמעניינים באופן ברור את ממוצע הציבור אליו יופנה נאומו. ברגע שהמצאה היא עובדה, המכשיר ייכנס למשחק המתייחס לא יותר ולא פחות מארגון כל אותם רעיונות, נושאים, העולים במצוי, בשלמות מובנית בקפידה.
השיח יכול להיות מורכב משני חלקים או משלושה חלקים, במקרה הראשון, שני החלקים שומרים על מתח הדדי בכללותו ובמקרה השני, הנפוץ ביותר, הוא מניח התפתחות ליניארית עם התחלה, אמצע וסוף, להיות האקסורדיום החלק הראשוני שבאמצעותו הוא ינסה לתפוס את תשומת לב הציבור, ממשיך את הנרטיו שבאמצעותו יציג הדובר את התזה שלו ואת הנושא שמניע את הנאום, ואז הוויכוח יציג את הטיעונים ולבסוף את הפרורציה שמניחה מין סיכום של כל האמור שאליו תתווסף דעת הקהל.
בינתיים, סגנון הנאום, שכמובן יש הרבה קשר להצלחתו, הוא הכרחי למה שאנחנו מכנים לעיל כ elocutio ולבסוף ההרכב, זה יהיה האלמנט שיאפשר לנו לנתח את הדרך הטובה ביותר מבנה פוניק ובאופן תחבירתי נאום.
וכפי שצייננו גם, ההצגה בעל-פה של הנאום תדרוש ניהול הולם של שתי רמות, זיכרון, מצד אחד, וזה מה שיאפשר את הזיכרון של זה באמצעות, למשל, שימוש בכללים מנמוניים ועל השנייה, האקטיו, שקשור למחוות ולאפנון הקול שחייב להתאים לתוכן הנאום. לדוגמא, אם זה נושא שקשור לאיום כלשהו לטובת הכלל, אז זה ידרוש מחוות מהדובר ואינטונציה המציינת ביטחון, ידע ויכולת לפתור את הבעיה.
