הגדרת חילוניות
אומרים שאדם הוא חילוני כאשר אמונותיהם וערכיהם אינם תלויים לחלוטין בדת. במובן זה, חילוניות היא גישה אינטלקטואלית ומוסרית. גישה זו מורכבת מהגנה על האוטונומיה של הפרט ביחס לווידויים הדתיים השונים.
שיקולים כלליים
החילוניות אינה מתיימרת להיות זרם המנוגד לדת, אך גישה זו מדגישה את ההפרדה שצריכה להתקיים בין דת לתחומים אחרים, כגון פוליטיקה או חינוך.
בחילוניות מוגנת על הפרדה ברורה בין המדינה לכנסייה. ברוב הטקסטים החוקתיים הפרדה זו נקבעת במפורש ובאופן זה נועדה שלא ניתן לכפות שום סוג של אמונות על האוכלוסייה כולה. אלה הרואים עצמם חילונים מבינים כי העדפותיהם הדתיות של יחידים צריכות להיות חלק מחייהם הפרטיים ולכן לא צריכה להיות הפרעה בין התחום האזרחי לדתי.
זה גם בהשראת חופש הביטוי. יש לקחת בחשבון שבאירופה ובעולם בכלל, הגישות הדתיות שימשו מודל הסבר לכל סוג של אמונה או גישה. כדאי לזכור שתורת האבולוציה המדעית התנגשה בתחילה במסורת המקראית.
אין לבלבל בין רעיון החילוניות לבין אתאיזם
אדם אתאיסט מכחיש את קיומו של אלוהים, בעוד שהחילוני מאמין שכוח פוליטי צריך לייצג את כל האוכלוסייה, ללא קשר לדת הרוב בחברה כולה.
הרעיון המנוגד לחילוניות יהיה וידוי. זו מגנה כי העקרונות לפיהם מאורגנת מדינה חייבים להיות בקנה אחד עם אמונות מסוימות של דת מסוימת.
כיום המדינה הספרדית מכריזה על עצמה שאינה דתית, אך במשך מאות שנים המדינה הספרדית התארגנה על פי עקרונות הווידוי הקתולי.
מקור המחשבה החילונית
החל מהנאורות במאה השמונה עשרה, כמה פילוסופים החלו לנתח את הדו-קיום בין כוח פוליטי לכוח דתי לאורך ההיסטוריה.
פילוסופים כמו וולטייר וקאנט טענו שהיחסים הקרובים בין פוליטיקה לדת הביאו בהכרח לעמדות דוגמטיות וטוטליטריות. באופן זה, החילוניות טענה כי המדינה כמוסד המייצג את הקהילה כולה אינה חייבת להיות תלויה בקריטריונים מוסריים של סדר דתי.
צילום: Fotolia - swillklitch
