הגדרת תיאוצנטריות
תיאוצנטריות מייעדת דוקטרינה פילוסופית המאופיינת בכך שהיא מציבה את אלוהים במרכז כל מה שקורה ביקום וגם כשליט שלו, כלומר, על פי זרם זה, אלוהים אחראי לכל מה שקורה, כולל פעולות העם מכוונות על ידי אלוהים.
כל הסבר לאירוע, תיאוצנטריות, נמצא בצוואה ובהחלטה האלוקית. אי אפשר להסביר שום דבר מחוץ לסיבה אלוהית. המדע כמובן יהיה כפוף לאלוהים.
הוא הותקן בכוח בימי הביניים ואיבד ערך בתקופת הרנסאנס שם שרר הרעיון של האדם כמרכז.
עלינו להדגיש כי הצעה זו הותקנה בכוח ובנוכחות מוחלטת בימי הביניים, אם כי היא תתפתח מאות שנים רבות קודם לכן, בעצם לאחר בואו של ישו וכי דרך אגב היא שלטה בסצנה בכל ההיבטים, בינתיים, עם ההגעה. של הרנסנס ייעלם מכיוון שדווקא עם תנועה זו הגיע הרעיון ההפוך, שהאדם הוא מרכז היקום, הנקרא רשמית אנתרופוצנטריות.
משלב היסטורי זה הרלוונטיות של האדם גוברת, הוא נחשב כמפעיל מציאות וחלק מרכזי בה ועוקף את רעיון האל כגורם לכל דבר. במילים אחרות, האלוהות לא מאבדת נוכחות אך ללא ספק היא נעקרת אל הרקע. כמובן שכל תפיסה חדשה זו תביא בהדרגה לשינויים רבים במישורי החיים השונים, בפוליטיקה, בחברה, בין היתר.
אבל בואו נחזור לרגע של הפאר הגדול ביותר, שכפי שאמרנו היה ימי הביניים. הנוף מימי הביניים היה תיאוצנטרי לחלוטין. אלוהים היה נוכח בכל דבר וכמובן שהייתה גם הדת הנוצרית שתמכה בתורה הדומיננטית הזו. מצב עניינים זה נתן חשיבות ראשונית לנציגי הכנסייה שיהפכו לחלקים בסיסיים של תקופה זו וגם לאליטה של החברה מימי הביניים.
בשל האמור לעיל, בתקופה זו מתרחשים אירועים כמו מסעי הצלב, שהיו אותם משלחות ופריצות צבאיות שהנוצרים ביצעו נגד המוסלמים במטרה להחזיר שטחים שהיו חלק מארץ הקודש.
צילום: iStock - denizunlusu
