הגדרה של נשמה
הקונספט של נֶפֶשׁ, למרות שבמהלך השנים היא התפתחה ורכשה ניסוחים חדשים שאינם מציעים אותה או השתמשו בה כפי שנעשה בימי קדם כדי להתנגד לה בחוזקה לתפיסת הגוף ובכך להיות מסוגלים לסטיגמה של האחרון יותר ויותר, תמיד האם זה קשור או נעשה בו שימוש בכינוי החלק החלק הפנימי והרוחני שיש לכל בן אנוש, בו נמצאים האינסטינקטים, הרגשות והרגשות של גברים. ושזה לא קשור לגוף שניתן לראות ולגעת בו. לפי המצב הזה היא שהנשמה, האנימה או הנפש, כידוע, מניחים עקרון לא מהותי ובלתי נראה, השוכן בתוך הגוף ואשר מתייחס לכל אותן שאלות הדורשות מחויבות עמוקה יותר של האדם. פילוסופים רבים של תרבויות ועמותות שונות מבחינים בתורם בין הנפש לרוח, ומצביעים על ההיבטים הטרנסצנדנטיים ביותר בראשון ועל ההבנה בשני. לפיכך, על פי תפיסה זו, בני האדם יהיו אנשים בעלי 3 פנים או רכיבים (גופים, נשמה, רוח או הבנה), בעוד שלבעלי חיים יהיו רק גוף ורוח ויצורי צמח עם מבנה גופם.
גם כתוצאה מחוסר מהותיות זו אליה היא "נידונה", הנשמה הופכת לבלתי אפשרית לאימות קיומה באמצעות מחקר אובייקטיבי כלשהו או מבחן מדעי או באמצעות מתודולוגיה רציונאלית של ידע.
בינתיים, וחוזר לנושא הסטיגמטיזציה שניתנה למושג הגוף, אנו מוצאים את זה בתפיסה הכפולה, שבעניין זה, הפילוסוף אפלטון הציע במורשתו שנלקחה מאוחר יותר על ידי כמה פילוסופים קשורים. עם מגזרים בנצרות (בהתחלה) ובאסלאם (בקדנציה שנייה), שטענו כי הגופה היא משהו כמו "כלא הנפש" אליו הוא הגיע כתוצאה מביצוע פשע כלשהו ולכן הם כבר לא יכול היה לראות את התמציות הנצחיות, אלא רק יכול לזכור אותם (אלגוריית המערה). מצד שני, הפילוסופיה האפלטונית הציעה התמודדות מתמדת עם ה- נֶפֶשׁ עם גוף האדם, שתמיד הצטמצם לרוע ונידון לבוז. מושגים אלה בעלי אופי סוקראטי עדיין קיימים בכמה פילוסופיות מודרניות.
באופן דומה ויותר מכל כיום, המונח נמצא בשימוש נרחב על ידי הדת, על ידי דתיים, למשל, כמרים, המדברים שוב ושוב על הצורך לטהר נשמות מסוימות של כמה גברים שזוהמו על ידי החטא.
בתחושה זו שהדת נותנת בזמנים אלה, הנשמה בסופו של דבר היא משהו כמו תודעת אנשים, שעקב נסיבות מסוימות, פעולות או מחשבות מוטעות או מוכתמות מוכתמים או נפגעים, ולדת יש תפקיד לרפא אותה באמצעות אמונה, מחויבות ו תְפִלָה. מעניין לציין שלמרות חוסר המוחש וחוסר האפשרות להפגין את קיומו מנקודת מבט של חוויה רציונאלית, כל תרבויות הפלנטה ברגעים ההיסטוריים השונים שלהן מכירות בנפש כמרכיב אמיתי של האדם ומתעברות. של הפרדתו בין הגוף לרגע המוות או בחוויות בעלות אופי אזוטרי, כגון מה שמכונה מסע אסטרלי. אפילו כמה דתות קדומות ומודרניות מציעות את נטישת הגוף על ידי הנפש עם המוות, עם חזרה לאחר מכן לגוף חדש, לאו דווקא אנושי, על פי אלה המאמינים בגלגול נשמות. מצד שני, בדתות מונותאיסטיות מודים כי יציאת הנפש בזמן המוות לוקחת אותה למרחב של שמחה נצחית (גן עדן או גן עדן), גינוי סופי (גיהינום) או מצב מאוחר יותר של טיהור ( טיהור הדוקטרינה הקתולית). נוסף כי חלק מהאמונות הללו, כמו הקתוליות, האנגליקניות והיהדות, רואים גם את איחודן מחדש של נֶפֶשׁ והגוף לקראת סוף הזמן, המכונה בדרך כלל תחיית המתים.
