הגדרת דקדוק
המונח דקדוק מכונה חקר הכללים והעקרונות השולטים ומסדירים את השימוש בשפות וכיצד יש לארגן מילים בתוך משפט. אך יחד עם זאת, דקדוק הוא למעשה מכלול הכללים והעקרונות השולטים בשימוש בשפה מסוימת, מכיוון שלכל שפה יש דקדוק בלעדי משלה..
הדקדוק נמצא במסלול הבלשנות ומחולק לארבע רמות: לקסיקון פונטי-פונולוגי, תחבירי-מורפולוגי, סמנטי ופרגמטי.
הדקדוק מחולק למספר סוגים שמספרים לנו הרבה על מושאי הלימוד שלו וכלליו. דקדוק נורמטיבי או מרשם הוא כזה שקובע באופן שרירותי כללי ציות מחמירים לשפה מסוימת וכמובן מתעלם מאותם מבנים שאינם סטנדרטיים..
דקדוק תיאורי מתאר את השימוש הנוכחי בשפה המונע שיפוט תיאורי.
דקדוק מסורתי הוא כזה שאוסף את כל הרעיונות שקיימים לגבי דקדוק מאז ימי הזוהר של יוון ורומא. דקדוק פונקציונלי מציע סקירה של ארגון השפה הטבעית הכוללת שלושה כללים בסיסיים, החלת כללים לכל שפה, קידום יישום הצהרות לאינטראקציה בתקשורת ותאימות לאותם מנגנונים פסיכולוגיים המעורבים.
מצד שני, הדקדוק הגנראטיבי מציע גישה פורמלית ללימוד התחביר של שפות ודקדוק פורמלי, הנוגע לסדר הבלשנות הקשורה למחשב. כל שפת תכנות בתחום מדעי המחשב מוגדרת באמצעות דקדוק פורמלי.
כשמחפשים את מקורות הדקדוק עלינו ללכת לרגע בו פותחה הכתיבה. בינתיים, שיא היסטורי מדויק הוא של 480 לפני הספירה. בו מופיע מחקר על סנסקריט. בנוסף, אריסטו, סוקרטס והוגים קדומים חשובים אחרים ערכו עבודות משלהם בנושא דקדוק.
