הגדרת דעה אישית
הדעה היא ההערכה הסובייקטיבית ביחס לנושא מסוים. והדעה האישית היא, באופן הגיוני, הערכת שווי של אדם.
הקורא עשוי לחשוב שכל הדעות הן אישיות. לא בדיוק, מכיוון שיש לנו דעות שאינן שלנו (הן לא שייכות לנו) אבל העתקנו אותן מאחרים. לא קל לקבל דעה אישית משלך, כלומר אנו מעריכים משהו בעצמנו מבלי לחקות או לשחזר את רעיונותיהם של אחרים.
הדעה שונה מהידע. היוונים הקדמונים הם שהבדילו בין הדוקסה (דעה) לאפיסטמה (ידע). הדעה היא פנימית, סובייקטיבית, משתנה, לרוב מעוניינת ואינה חייבת בסיס. נהפוך הוא, ידע הוא אובייקטיבי, בעל אופי כללי וקונקרטי ויש לו סוג כלשהו של ראיות שתומכות בו.
אם מישהו אומר שאני אוהב עוגות, זה רעיון מסוים, זו דעה פשוטה וייתכן שיש אחרות המנוגדות לחלוטין. לכן נאמר שכל הדעות מכובדות. אם מישהו אומר שיש לעוגות מתוקות סוכר, הם לא נותנים חוות דעת, הם מידע.
בתחום העיתונאי נעשה ניסיון להבחין בבירור מהי דעה ומהי מידע. דוגמא למקרה הראשון יהיה טור העיתון, בו הכותב מביע את הערכתו בנושא אקטואלי. דוגמה למידע היא החדשות, שחייבות להיות קפדניות ולענות על סדרת שאלות: מה קרה, מתי, איך ואיפה. אין לשלב דעות במידע, לפחות במפורש או במישרין, מכיוון שזה בלתי נמנע כי בעקיפין או בין השורות העיתונאי מעביר את דעתו האישית.
לאורך יום אנו שומעים כל מיני דעות. באופן עקרוני, כולם מכובדים, אם כי יש כאלה שיש להם בסיס וקפדנות ודעות אחרות הן גחמניות יותר. אם מישהו אומר שהם לא אוהבים אדם מפורסם כזה ולא נותנים שום מידע או מידע כדי להתווכח עליו, הם מביעים את דעתם האישית, אך יהיה לזה ערך רב יותר והגיוני יותר אם הם ילוו אותם עם הסיבות שיש להם לאותו מפורסם. אדם שלא אוהב אותם.
בתקשורת אנו מדברים על מקבלי דעה, אנשים יוקרתיים שיש להם קריטריון מוגדר בהיבט של המציאות. את דעתם מקשיבים האזרחים ונלקחים בחשבון, כשהם רואים אותם תקפים, אטרקטיביים או מקוריים.
