הגדרת הדגשה
הַטעָמָה כלומר, הצבת המבטא האורטוגרפי על התנועת המקבילה או שיפור ההברה המובילה אותנו לבטא אותה בדגש רב יותר ביחס לשאר אלה המלווים אותה, מהוות אחת הפעולות החשובות ביותר שיש היה בתוך מסלול הדקדוק וככזה הוא חשוב ביותר לשימוש מספק בשפה הנדונה. אנו מכנים את המצב הראשון מבטא טונאלי ואילו המבטא השני.
כיבוד הכללים המסדירים את הדגשת המלים יעזור לנו לא רק לקבל כתיבה נכונה אלא גם להיות מובנים באופן תואם גם כשאנחנו מדברים וגם כשאנחנו כותבים. מכיוון שכאשר, למשל, מבטא אינו ממוקם היטב, משמעות הביטוי או המילה עשויה להשתנות לחלוטין, אחרת זה יקשה על שיחו של בן שיחו.
מכיוון שכאשר המבטאים או המבטאים ממוקמים היטב הטקסט לא יציג אי בהירות וניתן להבין אותו ללא קשיים.
למרבה הצער, בשנים האחרונות, במקום להראות שיפורים בהיבט זה של הדקדוק, חלו נסיגות רבות ולמרות שאיננו רוצים להאשים רק את פיתוח הטכנולוגיות החדשות ואת שיטות התקשורת החדשות שאתה מוטל, ללא ספק, יש תרם לפשט שגוי של כללי איות, כולל מבטאים.
אם נתחיל לסקור את התקשורת באמצעות דוא"ל, רשתות חברתיות, הודעות טקסט או צ'אט, נגלה כי אין כמעט שימוש במבטא. במובן זה נטען כי המהירות בה נע סוג זה של תקשורת גורמת לאנשים להתעלם מכמה כללים בסיסיים.
אך כמובן, איננו יכולים לקבל זאת בשום דרך כמקלה, מכיוון שמעל לכל, אי הצבת המבטא במקום המתאים לו מהווה טעות כתיב.
מצד שני, היעדר תרגול איות נכון בבית הספר וקריאה לקויה יכולים להיות הגורמים האחרים לשגיאות כתיב.
הסיבוכים הנובעים בדרך כלל משימוש שגוי זה במבטא, למשל, הם שמילה שלא הונחה עם המבטא המקביל יכולה לקבל משמעות אחרת ממה שיש לה בפועל. לדוגמא: חואן עלה לתהילה עם הופעת הבכורה שלו אינו נכון מכיוון שהמבטא חסר ב- o: הוא קפץ.
