הגדרת קומיקס

הרצועה היא אחד המדורים הקלאסיים ברוב העיתונים. הוא מורכב ממספר מצומצם של וינטות בהן מסופר סיפור קצר בנימה הומוריסטית.

בשתיים או שלוש הוויגניות של סרט קומיקס, קריקטוריסט (או קריקטוריסט ותסריטאי יחד) מספרים משהו על היבט של המציאות היומיומית. אין נושא רוב; זה יכול להיות רצועה עם גישה פוליטית, של הוקעה חברתית או סאטירה על אופי עכשווי. מצד שני, יש לקחת בחשבון שפורמט זה יכול להיות מכוון גם לקהל ילדים ולהופיע במגזינים ובספרים.

מסורת עיתונאית זו החלה במאה ה -19 בהקשר לעיתונות העולמית האנגלו-סכסית (הרצועות ידועות בשם קומיקס). יש לקחת בחשבון שהעיתונות הכתובה הגיחה היסטורית כמכשיר אמיתי של חופש ביטוי.

ניתן להבין את הרצועה כתת-ז'אנר של ספרות וכדאי להדגיש שהיא קשורה לז'אנרים אחרים או פעילויות יצירה: קומיקס, גרפיטי, רומנים עיוורים מימי הביניים, סאטירה או בדיחה פופולרית.

כמה מאפיינים

כהנחיה כללית, הקומיקס מתמקד בדמות יחידה (גיבור-על, חיה מאוישת או ילד). קומיקסים אלה נקטו באופן מסורתי בשחור לבן והשימוש בצבע הוא מיעוט. המאפיין העיקרי שלו הוא השילוב של שני אלמנטים: הרישום והמילה, דיאלוג הוא הצורה הנפוצה ביותר ברוב הרצועות. מטרת הקומיקס ברורה: לעורר חיוך אצל הקורא. עם זאת, לחיוך הזה יש גישות שונות: להסית השתקפות על בעיה, להגן או לבקר עמדה או להפנות תשומת לב לעניין בעל עניין כללי. בכל אחת מהגרסאות שלה, ההומור הוא תמיד ליבת הקומיקס.

הצלחת הרצועות

אם רצועות הקומיקס של המאה ה -19 הפכו פופולריות ברחבי העולם, אפשר לתהות אילו סיבות מסבירות את התופעה הגלובלית הזו. כנראה לפורמט שהם מציגים יש הרבה קשר אליו (הציור מחזק את המילה היוצרת מסר שמעורר את אהדת הקורא). מצד שני, יש תקשורת ישירה וקלה להבנה, ולכן אין צורך בקריאה רגועה ואיטית. הרצועה יוצרת סוג של שותפות בין הכותב לקורא, הראשון מבקש להפתיע והאחרון להיות מופתע.

לבסוף עלינו להתעקש על מהות הרצועה: הומור כצורת תקשורת. הומור הוא לא רק משאב לבידור והוכחה לכך היא נוכחותו בכל הביטויים האמנותיים (תיאטרון, קולנוע, ציור או הקרקס). באופן זה, אם יש מאות חדשות רציניות ומדאיגות בעיתון, הקומיקס הוא האלמנט היחיד שמשנה את הדינמיקה של הרצינות ונותן מגע קומי המנוגד לטרגדיות האירועים, המשברים הפוליטיים או הדרמות האנושיות של. העיתונות היומית.

צילום: iStock - mediaphotos