הגדרת תורת אסטראדה
בהיסטוריה של הפוליטיקה המקסיקנית מה שמכונה דוקטרינת אסטרדה מהווה אבן דרך והיא מצידה מהווה אמת מידה לחוק הבינלאומי.
ההקשר ההיסטורי
בשנת 1913 הייתה מקסיקו בעיצומו של התהליך המהפכני ותפיסת השלטון תלויה במידה רבה בתמיכה הפוליטית האפשרית של ארצות הברית, מדינה שהיא לא רק השכנה הטבעית אלא גם הציגה את עצמה באותה תקופה כעל הכי הרבה מדינה חזקה על הפלנטה.
בהקשר המהפכני נעצרו הנשיא וסגן נשיא המדינה ולבסוף התאבדו בגלל לחץ מצד ארצות הברית. מול הנסיבות הללו, היה צורך לאמץ אמצעי להגנה על הריבונות הלאומית, מכיוון שהיה חשש להתערבות מצד השכן הצפוני בפוליטיקה הפנימית.
בשנת 1917 למקסיקו הייתה חוקה חדשה והיא נמצאת בעיצומה של השלב שלאחר המהפכה, אך עדיין הייתה תקופה של התפשטות פוליטית. במצב זה היה הכרחי שהאומה תקבל הכרה בינלאומית ברורה ועצמאות פוליטית חלקה.
דוקטרינת אסטרדה מבוססת על העיקרון של אי התערבות וכבוד לריבונות הלאומית של העמים
בשנת 1930 הציג גרארדו אסטרדה, מזכיר יחסי חוץ, את הצהרת הדוקטרינה הנושאת את שמו. תרומתו הבסיסית היא הבאה: אף ממשלה אינה דורשת הכרה של מדינות אחרות כדי לקבל על עצמה את הריבונות שלה. גישה זו מניחה דחייה מפורשת של כל סוג של התערבות זרה בענייני ממשלת האומה.
מרבית ההיסטוריונים מסכימים כי דוקטרינה זו מבוססת על דחייה של המדיניות הבינלאומית של ארצות הברית, שכבר קידמה את אי הכרתן של כמה ממשלות זרות, במיוחד כאלה שקמה מתהליכים מהפכניים או מהפיכות צבאיות.
דוקטרינת אסטרדה הגיחה בתגובה לשתי השקפות על מדיניות החוץ: דוקטרינת טובר ותורת מונרו
על פי הראשון, אומות יבשת אמריקה צריכות לסרב להכיר בכל ממשלה שיצאה מתהליך מהפכני, ולכן תורת טובר מגנה על עמדה של התערבות עקיפה. דוקטרינת מונרו מקדמת את אי התערבותן של מדינות אירופה ביבשת אמריקה ומנגד, מחזקת את מעמדה המיוחס של ארצות הברית ביחס לשאר מדינות אמריקה.
דוקטרינת אסטרדה מתנגדת לשניהם ואיתה מקודמת גישה מכבדת ביחס לעניינים הפנימיים של מקסיקו ושל כל עם אחר.
צילומים: Fotolia - Harvepino / Joy
