הגדרה של ניאו ליברלית
התנאי ניאו ליברלית מתייחס לכל מה שנמצא מקושר או אופייני לניאו-ליברליזם.
מה שאופייני לניאו-ליברליזם ותומך במגמה כלכלית זו המגנה על הטכנוקרטי, מתמקד במקרו-כלכלה ומציע התערבות מינימלית של המדינה
ומצד שני, הוא יקרא ניאו ליברלי תומך אינדיבידואלי בניאו-ליברליזם.
ה ניאו ליברליזם הוא מדיניות כלכלית שמטילה את המבטא על הטכנולוגי והמקרו-כלכלי, מעמיד פנים לצמצם ככל האפשר את התערבות המדינה בכל מה שנוגע לכלכלי ולחברתי, דרך ה הגנה על השוק החופשי הקפיטליסטי כערב הטוב ביותר לאיזון ולצמיחה המוסדית של מדינה.
מקורות וסימנים מובהקים
פותח משנת 1940, הניאו-ליברליזם, מקדם את תחיית הליברליזם הקלאסילמרות שהוא מציע עמדה קיצונית עוד יותר מכיוון שהוא טוען הימנעות מוחלטת מהמדינה, במיוחד בכלכלת השוק.
הכלכלה נחשבת כמנוע העיקרי להתקדמות האנושות ולכן יש להכפיף לה את שאר היבטי החיים, כולל זה הפוליטי.
בינתיים, אם המדינה מחזיקה חברות, מה שממשלה ניאו-ליברלית תקדם בעת השתלטותה על הכוח תהיה מכירתן לחברות פרטיות, משום שהיא רואה בניהול חברה פרטית יעילה יותר מזו של המדינה, שלרוב מנצחת אותה השחיתות, כשהוא הבעלים של חברות פרטיות.
כמובן שיש יוצאים מן הכלל, אך חלק גדול מממשלות העולם, במיוחד אלה עם פרופיל פופוליסטי או כאלה המסווגות כ סוציאל-דמוקרטים, כשהן עולות לשלטון, ובשל חותם של הנהלתן, מציעות, בין היתר, להחזיר חברות ממשלתיות כדי לנהל אותן כשלעצמן, ויש נטיות להיפגע מכיוון ששחיתות וחוסר התאמה בעבודה בדרך כלל מנצחות.
כלומר, במקרים אלה, שהם האנטי-פודים של הניאו-ליברליזם, המדינה נחשבת כמבצעת הגדולה והיחידה בכל התחומים וכמובן שנמנע ממנה ונאסר עליה למעשה כל חברה פרטית לנהל כל נושא שהם רואים כי צריך להיות בידינו. של המדינה.
סוג זה של ממשלה עושה דמוניזציה לניאו-ליברליזם ולפרקטיקותיו, ובמידה מסוימת האחרון עושה זאת גם בהתערבות יתר של המדינה בכל היבט שממשלות בעלות המאפיינים האמורים נוטות ליישם.
ה ליברליזם קלאסי, מצדו, הוא זרם פילוסופי עם היבטים במישורים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים, שהגיח עם תאורת המאה ה -18 , שקודם עם המהפכה הצרפתית. אחת ההתייחסויות הבולטות, אדם סמית, הציע זאת המדינה לא צריכה להתערב בעניינים כלכלייםמכיוון שהוא יוסדר מחדש, יעלה או יוריד את מחירי המוצרים, בהתאם לגידול בביקוש או בירידה בהיצע או להיפך.
לאחר מכן, ובהתחשב בכישלונו של המודל הליברלי, סוֹצִיאָלִיזם הוא היה כופה את רעיון ההתערבות הממלכתית שלו כדי להפוך את הדברים, ולהפיץ מחדש סחורה באופן לא הוגן בידי מעטים. אחד הצעדים המפורסמים ביותר שלה היה העלאת מיסים על אותם אנשים בעלי מיקומים טובים יותר מבחינה כלכלית במטרה להגן על המעמדות העניים ביותר וכי אלה אינם אלה שמשלמים גם עבור חייהם הרווחים של מעטים מאוד.
ברגע שהקומוניזם כושל, הניאו-ליברליזם יופיע בעוצמה רבה ודורש את ההנאה מהזכות לקניין פרטי, שהיה פעם ביקורת מצד הקומוניסטים הפונדמנטליסטים ביותר.
הניאו-ליברליזם טוען כי הרווחה החברתית תושג מכוח תחרות, שתוזיל מחירים אם הם גבוהים, או שתעלה אותם אם הם נמוכים מאוד.
המדיניות המקרו-כלכלית שמציע הליברליזם היא: מדיניות מוניטרית מגבילה (להגדיל את הריבית או להקטין את היצע הכסף כדי לרסן את האינפלציה ולהימנע מפיחות), מדיניות פיסקלית מגבילה (להגדיל את המסים על הצריכה ולהקטין את אלה המתאימים לייצור ולהכנסה), ליברליזציה (הן מסחר והן מהשקעות), הַפרָטָה (חברות ממלכתיות יעברו לידיים פרטיות כדי להשיג אפקטיביות) ו דה-רגולציה (צמצום החוקים למינימום כדי להעצים את הכלכלה).
תומכים ומלעיזים
כמו בכל המגמות החברתיות, הפילוסופיות, הפוליטיות וכמובן הכלכליות, ישנם קולות בעד וקולות נגד ... במקרה של ניאו-ליברליזם, אנו יכולים למצוא גורעים רבים הטוענים כי מדובר בהצעה לא מאוזנת לחלוטין התורמת לעוול חברתי. דווקא משום שהיא אינה מבטיחה וגם אינה עוסקת בהבטחת יישום מדיניות חברתית שמטרתה לשים קץ לחוסר השוויון החברתי או לפחות להפחית אותו ככל האפשר.
המתנגדים לניאו-ליברליזם סבורים כי מערכת מסוג זה אינה עושה יותר מאשר להרחיב את פער ההבדלים החברתיים הקיימים כמעט בכל החברות ובמיוחד באלה הפחות מפותחות בהן נושא אחרון זה הופך לעלייה.
ומצד מגיני זרם זה, בין הטיעונים הבסיסיים שלהם הם שרק שגשוג כלכלי יגיע להקשר בו המדינה אינה מתערבת כמה שפחות.
