הגדרת דידקטיות
ענף פדגוגיה התמחה בהוראה
הדידקטיקה היא אותו ענף בפדגוגיה המתמחה בטכניקות הוראה ושיטות המיועדות לעיצוב ההנחיות של תיאוריות פדגוגיות. כשלעצמה היא תחום מדעי פדגוגי שמוקד העניין שלו מתגלה כאלמנטים ותהליכים המתערבים בתהליך הלמידה של האדם.
עסוק כיצד להעביר אפקטיבי ידע לתלמידים
דידקטיות עוסקת במיוחד בחקר הדרכים היעילות והמספקות ביותר בהן מורים יכולים להעביר ידע לתלמידים.
במסגרת החינוך הדידקטיות מתגלה ככלי חיוני מכיוון שהיא מספקת כלים למחנכים באופן מדויק, כך שהם מתמודדים עם תהליך ההוראה בביטחון רב יותר ומבטיחים שהוא יצליח ושהמטרות המוצעות יוכלו להתגשם.
זרמים פנימיים
כעת עלינו להדגיש שכמו בתחומי חיים רבים אחרים, גם בתחום הדידקטיות יש חזונות והצעות שונות להבטחת למידה.
יש המציעים שהמורה הוא מקור הידע ועל התלמיד לקבל ידע באופן פסיבי; מצד שני, ישנם אחרים המחפשים השתתפות גדולה יותר של התלמידים, ומעודדים אותם להשתתף באופן פעיל בחינוך שלהם באמצעות שאלת שאלות, למשל.
למרות שכל אחד מהם עשוי להצליח יותר בהקשרים מסוימים מאשר באחרים, עלינו לומר שההצעה השנייה היא זו שזכתה לרוב העוקבים ביותר כיום מכיוון שהיא בדיוק מכוונת להקשיב יותר לתלמידים ושהם מרגישים שהם נשמעים. להתעסק יותר בתהליך החינוכי.
כעת, איננו יכולים להתעלם מסוגיה הקשורה להצעה אחרונה זו, וקשורה בכך שעל ידי הטלת אחריות גדולה יותר על התלמיד, על המורה, הנטל של השפעות התהליך יוקל.
מקובל להעלות את הדיו על המורים, במיוחד כאשר התוצאות אינן טובות, אך עלינו לומר כי התלמידים מקבלים גם את חלקם בהליך זה, שהוא קריטי כמו זה שמבצעים המורים ולכן הוא חשוב שגם הם ייקחו.
מאידך, דידקטיות היא תחום שקשור באופן הדוק לדיסציפלינות פדגוגיות אחרות כמו ארגון בית הספר ואוריינטציה חינוכית וזה בחיפוש אחר יסוד ויסות, הן בתהליכי הלמידה והן בהוראה.
המעשה הדידקטי מורכב מהאלמנטים הבאים: מוֹרֶה (המורה), סטוּדֶנט (התלמיד או התלמיד), לימוד הקשר ותכנית לימודים.
מצד שני, ניתן להבין דידקטיות כטכניקה טהורה, מדע יישומי, תיאוריה או מדע בסיסי של הוראה. ולגבי המודלים הדידקטיים שנוכל למצוא תיאורטיקנים (תיאורי, מסביר וניבוי) או טֶכנוֹלוֹגִי (מרשם ונורמטיבי).
כשם שהעולם התפתח כמעט בכל סדריו, החינוך לא הושאר מחוץ לאבולוציה הזו ואז המודלים הדידקטיים שלו עודכנו בהתאם לתקופות הנוכחיות.
בתחילת הדרך מצאנו את המודל המסורתי שהתמקד בצוות ההוראה ובתכנים בלבד ומבלי לשים לב יותר מדי לנושאים כמו היבטים מתודולוגיים, הקשרים ומצבם המסוים של התלמידים, בינתיים לאורך השנים והאבולוציה המתקדמת שהגיעה מערכת של מודלים פעילים המקדמים קודם כל הבנה ויצירתיות באמצעות גילוי וניסויים אישיים של תופעות. כלומר, יותר מכל מודל זה נועד לפתח מיומנויות אימון עצמי.
מדעים קוגניטיביים מצידם העניקו לדידקטיות פתיחות וגמישות רבה יותר למודלים שלהם.
נכון לעכשיו אנו מוצאים שלושה מעריכי התייחסות נהדרים: המודל הנורמטיבי (מתמקד בתוכן), מסית (מתמקד בתלמיד) ומשוער (מתמקד בבניית ידע על ידי התלמיד).
